גבולות הגוף כאמצעי טיפולי 

הצגת שיטת פאולה כשילוב בין גוף ונפש, וכמכלול פתרונות להפרעות בתפקודים גופניים ובעיות גיליות, קשורה בשילוב בין הבנת השיטה ברמה היישומית להתבוננות בה מן הצד הן עבור הכותבת ויש לקוות שגם עבור הקוראים. הפוטנציאל של שיטת פאולה להיות גם שיטה המלמדת אוסף תרגילים, דרך טיפול זמני לאלו שהדבר דרוש להם ביותר, ועד הבנתה כאורח חיים. קשור כפי שקורה בכל שיטה טיפולית, גם בפוטנציאל האישי של האדם המגיע לטיפול פוגש או שמתקשה לפגוש את הפוטנציאל של השיטה, שיטת פאולה אינה מקלה על לומדיה משום שהיא דורשת השתתפות פעילה אך יחד עם זאת מי שמעדיף לקבלה כדרך עבודה מסודרת יכול לקחת ממנה פן זה ומי שמעדיף להכיר את הצד ה"חופשי" שבה יכול להנות מתנועה חופשית ופתרון בעיות גם יחד. החידוש שהשיטה מציעה ללומדיה מנקודת מבט גילית היא האפשרות להשתמש בשינויים שהמעברים מזמנים ככוח במצב שמקובל לחשוב עליו כחולשה דרך גילוי היכולת לחוש את גופם ואת עצמם. מובן שעניין זה הוא רלוונטי גם ללומדים הבריאים או להפרעות תפקודיות שאינן תלויות גיל אלא שבמקרים אלו יותר קשה להכין את הקוראים מראש לתהליכים לא צפויים. השרירים הטבעתיים הם גם פתחים או מוקד לתנועה מהחוץ אל הגוף פנימה ולהיפך ולכן הם מהוים עבור אנשים רבים מוקדים להרגשת גבול המפריד בין האדם לבין סביבתו. עניין זה יש שהוא פשוט וברור ללומדי שיטת פאולה ויש שהוא מעורר תגובות מעורבות ובלתי פשוטות. זאת גם משום שחלק מהפתחים (אלו הקרויים הסוגרים) חל עליהם טאבו חברתי וכל עיסוק בהם בנוכחות אחרים ולו גם מילולי או לצורך טיפולי הוא בחזקת קושי. מטיבה של שיטת פאולה שהקשרים ההדדים בין השרירים הטבעתיים לבין עצמם מעודדים את היכולת להפעיל שרירים שנחלשו, לעתים קשרים אלו מקלים על המתחילים גם ברמה הרגשית משום שקל יותר להפעיל את העיניים והפה במפגש ראשון עם השיטה מאשר את הסוגרים. כאשר חושבים על הגוף כמכלול של פתחים וטועמים את הקשרים בינהם מטשטשת מגבלת הטאבו החברתי המוטבע בכל בני האדם ולימוד סודות התנועה של הסוגרים נעשה לחלק בלתי נפרד מלימוד כלל התגובות החדשות של הגוף. בנוסף לקשרים שהוזכרו קודם לכן כוללת שיטת פאולה גם הכרות עם חלקי הגוף שאינם נראים או מורגשים כשרירים טבעתיים, לדוגמה השקעים שבכפות הידיים והרגליים וכן שקעים שנמצאים על פני עמוד השדרה. ככל שהגוף צובר ניסיון בתנועה לא מתוכננת קל יותר לחוות את הקשרים האלו. החשיבה על הפתחים כגבולות הולכת ומשתנה ונפתחת היכולת לחוות קשרים נוספים. לדוגמה ה"קוים" שבצידי כפות הרגליים, לחיצוניים שבהם יש קשר עם הספינקטר האחורי ולפנימיים עם הקדמי, מגע יזום בהם או יצירת תנועה מתוכם כלפי חפץ כלשהו מאפשר למתרגל/ת פן אחר של עידוד תפקוד תקין בגוף שיש בו שיבושים. מנקודת מבט זו ניתן לחשוב על כל הקוים החיצוניים של הגוף כגבולות, לדוגמה: הקו המקיף את הגוף מצידיו ומורגש ביתר קלות דרך עצמות הידיים וצידן החיצוני, קצות אצבעות הידיים, הבהונות, העצמות המורגשות בצידי הירכיים והשוקיים ועוד. למרות הרשימה הנ"ל הגדרת הגבולות היא אישית ומשתנה והיכולת להתעמק בשינוייה משפיע גם על היכולת להיכנס לקשב גופני עמוק ולריכוז שמוביל לרגיעה. להכרות עם גבולות אלו יש חשיבות כאמצעי לעידוד התנועה העצמית והבלתי מתוכננת.